כשבנות לאימהות נרקיסיסטיות מקבלות מסרים קבועים

כשבנות לאימהות נרקיסיסטיות מקבלות מסרים קבועים לאורך ילדותן שהרגשות, הרצונות והמחשבות שלהן נעים בין להיות "בלתי נשמעים לחלוטין" ובין "נרמסים ברגל גסה", הן גדלות לחשוב שמה שהן מרגישות לא חשוב, שמה שהן רוצות אינו חשוב ושהמחשבות שלהן לא רלוונטיות או מוטעות, שמה שהן רואות כנראה הן אינן רואות, מה שהן שומעות לא שמעו טוב, ומה שהבינו כנראה שהבינו באופן קלוקל. נשים כמוני לומדות להשתיק ולהלאים את כל הרצונות הללו ולרצות אחרים – רק כך הן נשארות רלוונטיות, נשמעות, איך שהוא. כשבנות לאימהות נרקיסיסטיות גדלות והופכות לבנות זוג, ומאוחר יותר אף לאימהות, הן בוחרות לוותר, "להתפשר", "לראות את האחרים לפניהן". נתינה מבחינתן היא עדלאידע: הן רגילות לקבל אישור לקיומן רק אם הועילו למישהו, ולא רק בזכות מי שהן. נשים מרצות יוותרו על דברים שחשובים להן, ובלבד שיתר בני המשפחה "יהיו מרוצים" – המחיר לזה הוא גדול מאוד – הן בתחושת ערך עצמי והן בתחושה של מיצוי עצמי – אנחנו מציבות את עצמינו בסוף "השרשרת המשפחתית".

ההבדל בין לאהוב מישהו רק בגלל האדם שהוא ובין "לאהוב" אדם בגלל התועלת שהוא מביא עימו היא תהום פעורה. ככה דיברו לנו את העולם, אנחנו רגילות לרצות.

אנשים שגדלו במשפחות נורמטיביות מתקשים להבין. כשהוצאתי את "את מדמיינת" לאור היו בני משפחה שאמרו לי: "אבל היית ילדה כל כך דעתנית, אז איך זה שלא נשמעת? הרי שמעו אותך היטב". אני עונה שנכון, שמעו, כי זעקתי, ואם לא היתי זועקת - כלום לא היה נשמע. ויחד עם זאת, על הזעקה הזאת שכן זעקתי שילמתי מחיר כבד של השמצות, אלימות מילולית והיו גם מקרים (לא רבים) של אלימות פיסית, של הסתה נגדי, של חרמות.

לכל מלחמה יש מחיר – הצורך במלחמות עצוב – הוא לא בא ממקום טוב, אלא ממצוקה. עברו המון שנים מאז, אני רעיה ואם, ואני מביעה את רצונותי ואת קולי, את מחשבותי ואת רגשותי, אבל עד היום משפטים כמו: "אולי לא הבנת נכון?", "את בטוחה ששמעת היטב?", "האינטואיציה שלך לא תמיד נכונה" יכולים לשבור את ליבי. לא משנה כמה שנים עברו מאז, משפטים מסוג זה מחזירים אותי לזיכרון הראשוני, זה עדיין כואב.