אמא יש רק אחת – האומנם?

המשפט הזה "אמא יש רק אחת" תמיד מעורר בי גל של בחילה שעולה ומציפה אותי. המשפט הזה מסמל בעיני את קדושת האימהות בעיני החברה, שבסופו של דבר המהות שלה בפועל, בעיקר בישראל, היא לייצר חיילים טובים וצייתנים לחברה ולצבא. קדושת האם הנורמטיבית – זאת שאוהבת באמת מעומק ליבה ללא תנאים, שמחבקת ומקבלת את ילדיה כפי שהם, היא אכן משהו שהוא שהוא אינו מובן מאליו, אך בינו ובין קדושה אין דבר, שכן אימהות הן, בסופו של דבר אנושיות, ותו לא. הן מעניקות, ולפעמים פוגעות (גם אם ללא בכוונה), נשים שאולי מעניקות ואוהבות, אך גם לנו, האימהות, צרכים משל עצמינו, וזה בסדר ואנושי, הן לטעות, והן לבחור גם בצרכים שלנו מידי פעם.

אז "אמא יש רק אחת" – האומנם? אמא ביולוגית יש באמת רק אחת, אך השאלה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו היא, האם כל אם ראוייה לתואר המכובד הזה, והתשובה היא שלרוב (כך אני מקווה) כן, אבל לא תמיד זה המצב. גם אם רוב רובן של האימהות הוא כזה שמיטיב עם ילדיהן, קיימות בינינו אימהות שהן לא. הן לא מכילות, הן לא יודעות ומבינות מהי אהבת אמת, הן לא מטיבות עם ילדיהן – הן פשוט לא. ואז מה?

אם נהיה כנים עם עצמנו, האמת היא שההחלטה להביא ילדים לעולם, בסופו של דבר, היא החלטה אנוכית. למה אנחנו מחליטות להביא ילדים לעולם בעייתי ומורכב? אנחנו אף פעם לא באמת מבינות את זה עד הסוף, ויש נשים שאכן מחליטות שלא להביא ילדים לעולם הזה, ואני יכולה להבין את שיקוליהן, ומכבדת אותן. אבל אני למשל, החלטתי כן להביא ילדים, ואפילו ארבעה, ואם היתי מסוגלת מבחינה פיזית, כנראה שהיו לבן זוגי ולי יותר ילדים. אבל אני מודה, ההחלטה להביא ילדים היתה אנוכית לחלוטין. נכון, רציתי להביא ילדים לעולם כדי לגדל אותם באהבה, לאהוב ולקבל אותם ללא תנאים, לגדל אותם לערכים של אהבה ונתינה, לסקרנות ולטוב וכדומה, אבל אנחנו באמת אף פעם לא יודעים מראש אילו ילדים נגדל, ורק משבגרו ואנחנו רואים אותם כבני אדם נפרדים, אנחנו יכולים באמת להתבונן ולראות את האנשים שהבאנו לעולם כפי שהם.אבל הצורך להביא ילדים לעולם הוא שלנו, והם, כלומר הילדים, לא ביקשו להיוולד, נכון?

"אמא יש רק אחת" – אז למה לבנות לאימהות נרקיסיסטיות משפט כזה הוא כמו נעיצה של סכין בלב, וסיבובו? כי גם אנחנו, לא משנה בנות כמה אנחנו, ולא משנה באיזה חלק של העולם גדלנו, ובאיזו חברה התחנכנו. כולנו רצינו אמא אוהבת, כזאת שתאהב אותנו ללא תנאים, שתהיה חומלת ואמפתית, שנוכל לעיתים להישען גם עליה כשצריך. אבל בנות לאימהות נרקיסיסטיות גדלו עם אימהות פגועות. כאלה שאינן מבינות אמפתיה, מניפולטיביות, אינטרסנטיות, חסרות גבולות, חודרניות ופוגעות. והמשפט הזה שהן שומעות מהסביבה "אבל אמא יש רק אחת" הוא לא רק משפט פוגעני כלפיהן, אלא משפט הרסני, כזה שמחזק את האמונה שלהן, שהן לא טובות דיין כפי שהן, שמשהו פגוע בהן, כי אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שהמשפט הזה הופך להן את הקרביים, שהן לא מרגישות בלב את האהבה הזאת ללא תנאי, אלא שהמשפט הזה מעורר בהן גל של בחילה וזעם, לעיתים קרובות אפילו לא מובן להן.

"אמא יש רק אחת" – לאחרונה השלמתי את עבודת הדוקטורט שלי שעסקה בהשפעות בריאותיות בבגרות על בנות שגדלו בצילן של אימהות נרקיסיסטיות. אחת המסקנות הקשות והחודרות של המחקר הזה היתה שבנות לאימהות נרקיסיסטיות אכן נוטות לחלות במחלות כרוניות ואוטואמיוניות בבגרותן. את זה ידעתי אפילו לפני שהתחלתי את המחקר. התוצאות והמסקנות הללו לא הפתיעו אותי, כי ראיתי בקליניקה שלי שכמעט כל אישה שהגיעה לטיפול חלתה בגיל צעיר יחסית, וסחבה או סוחבת איתה מחלות כאלו ואחרות. מה שכן הפתיע אותי היה המדד הבא: בדקתי עד כמה כמות הקשרים בין האם ובתה בבגרות משפיעים על בריאות הבת. הסתבר, שגם בבגרות ההשפעה היא הרסנית. ככל שכמות הקשר תכופה יותר, כך הבנות חולות יותר, ולהפך, ככל שכמות הקשר זעומה יותר, כך הן בריאות יותר. המסקנה הזאת זיעזעה אותי, מכיוון שחשבתי שאולי בבגרות הבנות שבונות לעצמן חיים נפרדים ועצמאיים יהיו בריאות יותר, אבל אפילו זה לא קורה.

"אמא יש רק אחת" – הוא לא רק משפט פוגע ומעליב, הוא הרבה יותר מזה. מילים כמו "תסלחי לה", "אולי בכל זאת, הרי אמא יש רק אחת", משפטים כמו "את יודעת, אמא שלך לא תחיה לנצח – ויום אחד את תתחרטי", משפטים כמו "אבל לא יכול להיות, בטח לא הבנת אותה", או לחילופין, "היא בטוח לא התכוונה לפגוע" וכדומה, הם משפטים הרסניים לא רק לנשמה, אלא לגוף.

אז בבקשה, את המשפט האיום הזה שמרו לעצמכם. תשמחו ותודע על מה שהיה לכם בבית, על כך שגדלתם עם אם מטיבה ותבינו, שזה לא מחוייב מציאות בבתים אחרים. יש לא מעט נשים שמתהלכתו בינינו, חלקן אפילו לא מבינות עד הסוף מה היה להן בבית, כאלה שלוקחות אחריות על הפגיעה במקום שיבינו שהאחריות לא היתה בכלל שלהן. ובבקשה זכרו והפנימו – "ואהבת לרעך כמוך" משמעותו – אמפתיה, חמלה, ואהבה אמיתית של הזולת.